"העולם זקוק לכל מיני מוחות." טמפל גרנדין
הרבה מבני משפחתי הענפה נמצאים איפשהו על הספקטרום האוטיסטי. הדור הצעיר
בדרך כלל מאובחן, בעוד הדורות המבוגרים יותר לא, גם אם הסימפטומים שלנו הרבה יותר
ברורים (חוסר הרצון לעזוב את עיסוקינו המרתקים לטובת פעילות חברתית, למשל.)
העובדה שרבים מהילדים בין קרוביי ומכריי מאובחנים על הספקטרום אינה יוצאת
דופן, בהתחשב בעליה הדרמטית של אבחונים כאלה בעשורים האחרונים. על פי המרכז
האמריקני לבקרת מחלות ומניעתן, כ2% מהילדים בעולם מאובחנים על הספקטרום מדי שנה, והשכיחות עלתה כמעט פי 3 בתריסר
השנים האחרונות. מעבר לכך, כל ילד שישי בארה"ב מאובחן עם הפרעות
התפתחותיות, ובשאר העולם המערבי המצב דומה, כך שכולנו פוגשים זאת בדרך זו או אחרת.
האופן בו אנחנו מתייחסים למצב זה, עם זאת, יכול להיות שונה באופן דרמטי.
בעוד שהאתגרים קשים יותר ככל שהאדם נמצא רחוק יותר על הספקטרום, גישה שמתמקדת פחות
בחסרונות ויותר בחוזקות יכולה לעזור לאנשים על הקשת, בעיקר לבעלי התפקוד הגבוה
ביניהם, ולאנשים שאוהבים אותם.
כשאני מסתכלת על הילדים, ההורים, ובני הזוג על הספקטרום מבין מכריי, אני
רואה בדרך כלל אנשים מצליחים, מאושרים ואוהבים. כן, יש לנו תכונות שונות במידה
מסויימת, אבל האם התכונות האלה פחות טובות?
לא בהכרח.
אולי הן אפילו טובות יותר.
לאנשים המעורבים, כמו גם לחברה כולה.
