איך להשתמש לטובתך בכוחות מעגל השנה

"זמן הוא אשליה, אם כי ספק אם זה נכון לגבי זמן ארוחת הצהריים." – דאגלאס אדאמס

האם גם לך הכל נראה קודר יותר כשהעולם נהיה אפור?

או שאולי ההרגשה שלך היא מעבר לסתם קדרות, יותר, נאמר, שאיפה להתעטף בשמיכה ולא לבקוע משם עד שאפולו יחזיר אלינו שמש גדולה וחמה?

בשביל רובנו, העולם המחשיך מוציא את החשק לחיות, שלא לדבר על לעשות משהו. גם הקור לא עוזר. החורף מבאס כל שנה, והשנה, כשהכל ממילא בלתי נסבל, החורף הוא כבר באמת יותר מדי.

אני, למשל, ביליתי את השבועות האחרונים כשאני מרגישה מדוכאת יותר ויותר. בנקודה מסוימת עלה בדעתי שבשנה שעברה, ובזאת שלפניה וכנראה תמיד, מצב הרוח שלי צונח בתקופה הזאת של השנה. (השם של התקופה הזאת באנגלית, FALL - נפילה, מעיד על כך שאני כנראה לא היחידה.) הבנתי שבכל סתיו אני מרגישה שאני זקוקה לחופשה דחופה במקום שטוף-שמש כלשהו, שאני מתעצבנת על אהבת חיי על כך שהוא לא מוציא אותי מחיי מייד, ושאפילו החגים המוארים של התקופה לא מצליחים להחזיר אותי לעשתונותיי.

אבל דכדוך עונתי הוא לא סוף הסיפור בשבילי. ממש לא. כל שנה אני מרגישה גם שחיי מוטעים איכשהו בבסיסם. שמשהו חייב להשתנות, אבל אני לא יודעת מהו. כל חורף, אם כך, אני מוצאת את עצמי מדוכאת, מבולבלת ומיואשת, אבל לפחות אני יודעת עכשיו שזה ככל הנראה זמני, ושאני אעבור את זה. כנראה.

הבחנתי גם שלדכדוך החורפי, בדומה לשאר העונות הבאות בעקבותיו, יש כנראה תפקיד.

לסביבה שלנו יש השפעה אדירה על שלומנו. גם אם אנחנו חושבים על עצמנו כעל יצורים מודעים, אנחנו קולטים בחוסר מחשבה את האורות, האוויר, המראות, הקולות והריחות שסביבנו. כל ההשפעות הבלתי קרואות האלה משפיעות באופן לא מודע על מצב רוחנו, על בריאותנו, ועל אושרנו.

אם אי אפשר להתגבר על ההשפעות האלה, עדיף לנו להצטרף אליהן, ולהשתמש בהן לטובתנו.

קדרות החורף

כל העניין בחורף הוא קור, חושך, ומים.

איכס.

זה גורם לנו להסתגר, להתכווץ, להרגיש אומללים ומבולבלים. הרבה פעמים אנחנו מרגישים בעונה הזאת שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר, אפילו לא לחשוב כמו שצריך. אנחנו מרגישים כאילו הזמן חומק מבין אצבעותינו, ומזדהים עם מילותיו של וו.ה.אודן,

"אין ביכולתנו לכבוש את הזמן."

למרבה המזל, כמו בכל סרט התפתחות טוב, חכמים סיניים זקנים באים לעזרתנו. החורף, הם מסבירים לנו, הוא הזמן הייני ביותר שקיים, ויש לו תפקיד חיוני. הזמן הזה הוא כמו רחם חשוך ומיימי שמאפשר את יצירתם של תובנות ושל חיים. זו המנבטה בה הזרעים של גדילתנו העתידית נובטים בחשכה.

חורף הוא זמן להיות, לא לעשות. הניסיון להיות פעילים ללא הפסקה, כפי שאנשים מערביים מרגישים שהם חייבים תמיד, רק מכשיל את התהליכים. 

קשיים, בלבול וייאוש הם המפתחות ליכולתנו להטיל ספק במה שיש לנו, להשאיר אותו מאחורינו, ולהתחיל לגשש אחר משהו אחר. אנחנו בקושי עושים שינויים כשאנחנו מרגישים מרוצים ובטוחים. ספקות הם חיוניים כי, לאורך זמן, שינויים הם חיוניים.

אז כדאי לנו לא להיאבק ברגשותינו. כדאי לנו לקחת את הזמן, להפנות את הפוקוס שלנו פנימה, לבהות, להרהר, לבחון רעיונות ולראות מה מתאים לנו ומה לא. כדאי לנו להקשיב, ללמוד, ולפשפש אחר תובנות. אם משהו נראה נכון, אנחנו יכולים לחשוב עליו אפילו יותר, לבדוק אותו, לפקפק בו, אולי לפתח אותו, אולי לתכנן אותו.

כדאי שלא נמהר לממש אותו – ממילא אין לנו עכשיו את הכוחות לכך.

אם שום דבר לא עולה, זה גם בסדר.

אפשר להמשיך לשכשך.

כי בקרוב זה יעבור.

פריחת האביב

כשהשמש מעתירה עלינו את קרניה, הפלורה והפאונה מלבלבות והאוויר מתמלא בארומת פריחות, הדם שלנו מתחיל לשעוט בעורקינו. לפתע פתאום אוחז בנו החשק לשיר, להתאהב, לחבק עצים או לכבוש את העולם, מגוון פעילויות שלא היו עולות על דעתנו באף עונה אחרת.

זה הזמן להבחין ביוזמות המבוישות הטמונות בירכתי לבנו, ולתת להן באומץ הזדמנות לראות אור יום.

זה הזמן בו יש לנו את ההתלהבות ואת המרץ לנסות דברים חדשים. כדאי לא לפחד ולנסות הכל, כי העולם מחכה לשיפורים שלנו. כפי שכתב פרנסיס בייקון,

"מי שלא מיישם פתרונות חדשים חייב לצפות לעוולות חדשות, כי הזמן הוא גדול המחדשים."

בכל מקרה קל יותר לעשות ניסיונות כשאנחנו יודעים שגם אם משהו לא יעבוד, לפחות בהתחלה, העולם מסביב עדיין יאהב אותנו בכל יום אביבי.

כדאי לנו להצטרף אל הצמיחה מסביב, ללבלב, להרחיב תחומים קיימים בכיוונים חדשים, לגדול, לגדל, לחיות.

זה הזמן לתת לעצמנו רשות לנסות, לשנות, ולשגשג.

אביב הוא הזמן לפרוח.

הבשלת הקיץ

כשהאור והחום להם נכספנו מגיעים אלינו במלוא עוזם, לעתים קרובות במידה שגורמת לנו לקלל אותם על כך, אנחנו מטפחים את שתילינו הפנימיים וצומחים. גם אם האור הבוהק מרגיז אותנו, הוא מזרים אלינו את הכוח לעבוד, לממש, לפרוח ולשאת פירות.

זה הזמן להפנות את הפוקוס החוצה.

כשאנחנו עובדים על פרויקטים הקרובים ללבנו, אין לנו כרגיל את הסבלנות להפסקות, למנוחות, ללמידה. זה בסדר – עכשיו הוא הזמן היאנגי לעשייה, לא להוויה. (אולי חוץ מלילות הקיץ החושניים, כשאנחנו יכולים ליהנות בעצלנות מהאפלה המהבילה, ואם יש לנו מזל – גם מהכוכבים.)

אבל כשהקיץ, החום והעבודה שלנו ממשיכים, אנחנו נעשים בהדרגה עייפים. זה זמן מצוין לקחת חופשה. באופן מקרי, זה גם זמן החופשות בבתי הספר ובמקומות העבודה. אחרי כל העבודה המאתגרת הזאת מגיע לנו לנוח.

אם אנחנו עדיין נמרצים, תהיה לנו כנראה חופשה פעילה ותוססת. כשנחזור הביתה כבר נהיה מותשים לגמרי.

זה הזמן לסתיו.

אסיף הסתיו

כשהימים מתקצרים והאור מתמעט, הניסיון לבנות מחדש שגרה לוקח מאיתנו הרבה כוחות. הפתיחה מחדש של בתי הספר והחוגים מאלצת את רובנו להתרוצץ מתוך הלם בין קורסים, במאבק נואש לא לפשל. כשאנחנו מצליחים סוף סוף לנהל איזושהי שגרה פשרנית, אנחנו כבר באמת תשושים.

למזלנו, כבר עשינו דרך די רצינית השנה, ואנחנו כבר יכולים לקטוף חלק מהפירות. זה טוב, כי אין לנו כבר כוח להצמיח שום יוזמה חדשה. עכשיו אנחנו מבינים איך,

"הזמן מטיל דופי בכל דבר,

גורם לכל המעשים להתפוגג,

מטשטש את כל הכתבים

והורג את כל הזכרונות.

להוציא את אלה שמוצאים את דרכם ללבם של האנשים בעזרת אהבה."

כפי שאריסטו הבין קצת לפנינו.

אז אנחנו חוגגים בעייפות עם אהובינו, שסופגים את חוסר הסבלנות שלנו, ומספקים לנו פורקן, קבלה (עד רמה מסוימת) ואכפתיות.

יבורכו נשמותיהם חסרות המזל.

למרבה המזל, אנחנו עושים עבורם אותו דבר.

לפעמים.

אולי.

אחרי חגי הסתיו אנחנו חוזרים לשגרה בחוסר רצון. ככל שהעולם נעשה אפור וקר יותר, כך נמאס לנו ממנו יותר, ואנחנו רוצים יותר להתחבא בבתינו, מתחת לשמיכות.

לא נשאר לנו כבר שום כוח.

זה נראה כמו הסוף.

אבל בעצם, זאת התחלה חדשה.

מעגל השנה שלנו

העולם הטכנולוגי שלנו משלה אותנו להאמין שהכנענו את הטבע, כולל את הנפש והגוף שלנו. אנשים מתרברבים בכך שהם ישנים רק מעט שעות כל לילה, כאילו הצליחו להשיג מטרה משמעותית. כאילו הגוף שלהם היה איזה זר תובעני שהטריד אותם, והם הכניעו אותו ועכשיו חיים בשלווה בלעדיו.

כן, בטח.

במציאות, נפשותינו וגופינו הם אנחנו. וככל שאנחנו מתעלמים מהם בטיפשותנו, כך המחיר כואב יותר.

מעבר לכך, גופינו ותחושותינו הם כנראה החלקים הכי חכמים בנו, אז כדאי לנו להתחיל להקשיב להם.

אם אנחנו מקשיבים לחלקים הזנוחים האלה שלנו, הם יכולים ללמד אותנו באופן נפלא איך להאט, לחוש, ולהתפתח. או אז נהפוך את חיינו להרבה יותר שמחים.

וארוכים.

תשומת לב לדרכים בהן אנחנו מחוברים לעולם סביבנו יכולה לעזור לנו להפליא. הבחנה בדרכים בהן הוא משפיע עלינו, מאפשרת לנו להשתמש בדרכים האלה לטובתנו. היא מזכירה לנו כי, כפי ששרה אנסטסיה,

"הזמן מחזק אותי."

אז כדאי לנו לגייס את מעגל השנה לצדנו.

כדי ללמוד ממנו מתי היא העת לטעת, ומתי העת לעקור נטוע. מתי לשמור, ומתי להשליך. כי, כמו שאומר קהלת,

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים."

תשומת לב לזמנים שעובדים בשבילנו יכולה לעזור לנו להיות יותר יצירתיים,

יותר פוריים,

יותר מאושרים.

אז כדאי לנו לשתף פעולה עם הכוחות שבכל עונה.

עונה אחת בכל פעם.

(חוסר) פעולה אחת בכל פעם.

החל מעכשיו.