רוצה להצליח? תחשוב שוב – כי אלה ההפסדים שעומדים בפניך

"הצלחה היא כל השפלה שכולם הסכימו להתחרות עליה." – ג'ימס ריצ'רדסון

רוצה להיות מצליחן?

כולנו רוצים, בחוסר מקוריות. אנחנו מאמינים שהאופציה האחרת היא להיות מפסידנים, ואף אחד, בשום נסיבות, לא ירצה להפסיד, חס וחלילה.

כפי שפסקל מרסייר מנסח זאת,

"לא הכאב ולא הפצעים הם הגרועים ביותר... הגרועה ביותר היא ההשפלה."

רובנו רואים את העולם כשדה קרב בו אנחנו יכולים או לנצח או להפסיד. בתנאים האלה, אנחנו חייבים להילחם, ואנחנו חייבים תמיד לנצח. כי אם נפסיד, מה יגידו השכנים?

כתוצאה מכך, אנחנו הופכים את עולמנו למלחמת הכל בכל.

מלחמת ה(לא ממש) אחים

ראיית האחר כיריב מחייבת מלחמה בכל מקום, למעשה. ממלחמה בתוך בתינו, ועד מלחמה בכל עולמנו השסוע.

 אנחנו נאבקים בבני זוגנו האהובים על חלוקת התפקידים בבית, ועל נושאים משמעותיים נוספים (כמו הדרך הנכונה לגדל ילדים, להתמודד עם החמות, ולהתכונן ליציאה מהבית). בינתיים, עד שכל הקרבות הטריוויאליים האלה יוכרעו אחת ולתמיד, אנחנו הופכים בתמימות את חיינו המשותפים לגיהינום עלי אדמות.

במקביל אנחנו נלחמים עם ילדינו היקרים הנזכרים לעיל כי אנחנו יודעים הכי טוב. בדרך אנחנו מאבדים את הקרבה אליהם, ולפעמים גם את הכבוד שלהם כלפינו, אבל אנחנו לא מבחינים בכך בדרך כלל כי אנחנו ממוקדים בלהיות צודקים.

בעבודה אנחנו נאבקים עם הקולגות שלנו על הכרה וקידום. התחרותיות שלנו מאפשרת למעסיקינו אסירי התודה להעביד אותנו קשה יותר והרבה יותר, וזה פוגע במשפחותינו הזנוחות אפילו יותר. מעבר לכך, אנחנו מוצאים את עצמנו בודדים גם במקומות העבודה שלנו, וצריכים שוב ושוב להמציא את הגלגל בשביל עצמנו.

בסופו של יום, אנחנו נוטים להפוך ביודעין את חיינו לשדה קרב, ואז לתהות למה החיים כל כך קשים.

ראיית האחרים לא כבעלי בריתנו אלא כיריבים, בין אם בתחרות או בקרב, לא רק גורמת לנו להרגיש מנותקים ובודדים. ראייה כזאת גם מונעת מאיתנו לקבל עזרה, וכך מונעת מאיתנו את ההצלחה אליה אנחנו שואפים.

כפי שכותב אוליבר סטון,

"אם אתה תחרותי מדי, אתה אומר שזה...משחק סכום אפס: אני חייב לנצח אז אתה חייב להפסיד. זאת לא האמת. אנחנו יכולים כולנו לנצח בלי להכריח את האחר להפסיד...סרטים טובים עוזרים לסרטים טובים אחרים. פסיכולוגיה אחרת."

ראיית העולם כמלחמה, והצורך להיות מנצחים, דוחפים אותנו להמוני החלטות גרועות.

החלטות שאפילו לא שקלנו.

החלטות שאפילו לא קיבלנו.

המלחמה הכוללת

אהובינו ועמיתינו, עם זאת, הם לא האנשים היחידים אתם אנחנו נוטים להילחם. אנחנו נלחמים גם עם זרים. והמחיר עשוי להיות לא פחות כואב.

נהגים רבים, למשל, לא מצליחים לרסן את התחרותיות שלהם על הכביש, גם אם לא צריך להיות גאון כדי לצפות את התוצאות הקטלניות.

אבל המלחמה לא מסתיימת בסביבתנו המיידית. היא קובעת גם את פניה של הפוליטיקה שלנו, בה היריבות בין קבוצות מסיחה אותנו מלהתמקד ביצירת ממשלות מועילות.

בנוסף, היא קובעת את פני הכלכלה שלנו, בה אנחנו מאפשרים לעשיריםמצליחנים-לכאורה להעמיק את חוסר השוויון ולרמוס את כל האחרים.

כפי שכותב צ. ו. מילס,

"אף אחד לא מדבר על יוזמה חופשית ותחרות, ועל שהטוב ביותר מנצח, יותר מאדם שירש את רכושו מאביו."

הגרוע מכל הוא שהאגרסיביות שלנו קובעת את פניה של (חוסר) האחדות הגלובלית שלנו, כך שאנחנו לא מאחדים כוחות מול הסכנות הגדולות ביותר העומדות בפנינו (כמו הקורונה או משבר האקלים).

כפי שכותבת מריאן וויליאמסון,

"המין שלנו לא ישרוד את המאה הבאה אם לא נעבור מאופן קיום תחרותי לשתוף-פעולה. 'קודם אני' זאת פרספקטיבה אנכרוניסטית שאינה בת קיימא."

עם זאת, אנחנו עדיין מכשילים זה את זה, תוך כך שאנחנו הורסים את כדור הארץ ואת עתיד ילדינו.

כפי שמנסח זאת אלברט איינשטיין,

"בדורות קודמים ניתן היה במידה מסויימת להגן על קיומן של אומות ועל תרבויותיהן על ידי הגדלת צבאותיהן בתחרות העולמית. בימינו אנחנו חייבים לעזוב את התחרות ולהבטיח שתוף-פעולה. זאת צריכה להיות העובדה המרכזית בכל שיקולי יחסי החוץ שלנו. אחרת, אנחנו עומדים בפני אסון וודאי."

ועדיין, במקום לטפל בבעיות המציאותיות שלנו, אנחנו מתמקדים ביריבויות מדומיינות.

אידיוטים שכמותנו.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

עושים שלום

באופן מהותי, להיות ווינר ולהיות לוזר הם שני הצדדים של אותה מטבע – מטבע הבחירה במצב מלחמה.

הדוגמא מרחיקת הלכת ביותר, מלחמת העולם השניה, מדגימה זאת בבירור. היטלר, מצד אחד, נראה למשך זמן מסויים כמנצח הגדול ביותר, ומייד לאחר מכן הפך להיות למפסידן הגדול ביותר. אבל היטלר לא השתנה: לכל אורך הדרך הוא היה סמרטוט מלא שנאה ופתטי, שהיה מוכן להקריב את כל האחרים כדי לזכות באיזשהו ערך עצמי.

למרבה הצער, אנחנו מכירים את הטיפוס.

מי שעמד מולו, צ'רצ'יל, מצד שני, מעולם לא היה לא מצליחן ולא מפסידן. אפילו לא כאשר גבר על היטלר וניצח במלחמה הגדולה מכולן. כי צ'רצ'יל, גם כאשר הנהיג את המלחמה, מעולם לא הרגיש שהוא צריך להוכיח את עצמו באופן אישי על ידי היותו מצליחן.

"במהלך חיי," הוא כתב, "נאלצתי לעתים קרובות לחזור בי ולבלוע מלים שאמרתי, ואני חייב להודות שתמיד מצאתי זאת כדיאטה מצוינת."

צ'רצ'יל אף פעם לא שיחק במשחק הזה של מלחמת הורדות ידיים, שרבים מאיתנו יוצרים סביבם. במקום זה, הוא עשה כל שביכולתו למען מה שהאמין בו – עולם של חופש ושל צדק.

"אתה עשוי להצטרך להילחם כשאפסה כל תקווה לניצחון," הוא כתב, "כי עדיף למות מאשר לחיות כעבדים."

הוא לא היה זקוק לכך שיהיה ידוע כמצליחן. הוא היה צריך "לעשות את מה שנדרש."

אי לכך, צ'רצ'יל לא השתמש בכלי של המצליחנים -  מלחמה, אלא בכלי ההפוך – שתוף פעולה. (במידה שהמנהיגים המעורבים היו מסוגלים לה, בכל מקרה. סטאלין, למשל, לא נודע דווקא בזכות אופיו הקואופרטיבי. אף על פי כן, בעלות הברית לא היו יכולות לנצח ללא שתוף-פעולה.)

כי שתוף-פעולה, במהותו, הוא ההיפך ממלחמה.

עושים אהבה, לא מלחמה

שתוף-פעולה, במציאות, הוא הדרך היחידה להשיג הצלחה. הוא גם הדרך היחידה בה הצלחה יכולה להיות אמיתית.

"שפוט את ההצלחה שלך," אומר הדלאי למה, "על פי הדברים עליהם היה עליך לוותר כדי להשיג אותה."

המחירים עבור "הצלחות" שהושגו דרך סוגי מלחמות שונים הם עצומים. כמה מהם הם בדידות, וורקהוליזם, תאונות דרכים, בידוד, שחיתות, פער חברתי, מגיפה, והרס כדור הארץ.

לא ממש המטרות אליהן רובנו שואפים.

אי לכך, כשאנחנו מנתחים את השורה התחתונה בחיים של רוב ה"מצליחנים" (כפי שכדאי לנו לעשות,) אנחנו מגלים שה"ווינרים" האלה בדרך כלל נמצאים בחובות עצומים. אנחנו מגלים שעבור הצלחתם המפוקפקת הם לוו מאמצים, אושר ואפילו בטיחות של אנשים אחרים, ושלעולם לא יוכלו לשלם את חובם.

להיות מצליחן בחובות כאלה, אומר למעשה להיות מפסידן גדול.

מעורר רחמים, בעצם.

אז כשאנחנו באים למדוד "הצלחה", "ניצחון" ו"הפסד", עלינו להסתכל על התמונה הגדולה. ובתמונה הגדולה, הגישה לפיה חייבים או להצליח או להפסיד בעצם אף פעם לא עובדת, כי במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים.

בתמונה הגדולה, שתוף-פעולה הוא ההצלחה האפשרית היחידה.

שתוף-פעולה עדיף לחיינו. הוא עדיף עבור האנשים שאנחנו אוהבים, עדיף עבור החברה בה אנחנו חיים, ועדיף בשביל העולם.

שתוף-פעולה הוא ההחלטה החכמה.

מקבלים את ההחלטה

מעט מההשלכות של תפישת הלהצליח-או-להפסיד הן אלימות במשפחה, יריבויות בלתי-מקצועיות, תחרותיות בכבישים, פערים כלכליים, מלחמות, מגיפות, והרס גלובלי, כולן גובות מאיתנו מחיר יקר.

במשך זמן רב מדי, שילמנו יותר מדי עבור תפישה דמיונית של הצלחה.

כפי שאומר נ. נ. טאלב,

"יש לך חיים מציאותיים אם, ורק אם, אינך מתחרה באף אחד, באף אחד מתחומי עיסוקיך."

למען האמת, אף אחד לא באמת רוצה במאבק הנצחי הזה. כל אחד יודע שמלחמה גורמת לנו סבל, ואילו יחד גורם לנו שמחה.

אז אולי הגיע הזמן לשים סוף למלחמות המיותרות שלנו. עדיף לנו לא לחיות יותר דרך קרבות תחרותיים. עדיף לנו, במקום זה, להיות מאושרים ביחד.

עדיף לנו לבחור בשיתוף-פעולה, בזוגיות שלנו, במשפחותינו, במקומות העבודה שלנו, בארצותינו, בעולמנו.

עדיף לנו לא להיות מנצחים ולא להיות מפסידים, אלא להיות משתפי-פעולה.

החלטה אחת בכל פעם.

שיתוף-פעולה אחד בכל פעם.

החל מעכשיו.