כמה פעמים
ראית בחדשות חוסר צדק מרגיז, והרגשת מתוסכל בגלל שאין לך יכולת לשנות את המצב?
ככה כולנו
הרגשנו. עד שהגיעה 2020.
כי בחודשים
האחרונים המצוקה, וחוסר השוויון שבא איתה, חושפים יותר ויותר גיבורים שנלחמים למען
הצדק. זה מה שגיבורים עושים.
אנחנו רואים
אותם לנגד עינינו (למרות שלעתים קרובות, כמו שמקובל אצל בני אנוש, אנחנו לא מבינים
מה אנחנו רואים.)
לא גיבור
אחד. לא אלף. מיליונים.
ויש סיכוי טוב שאתה אחד מהם.
הקריאה אל הגיבורים
הכל התחיל כשפרצה מגיפת הקורונה
ההרסנית. בקו החזית של המלחמה נגד המגיפה ניצבו הצוותים הרפואיים. בכל רחבי העולם
ראינו את האנשים האמיצים האלה נכנסים לקרב מותשים משנים של שעות עבודה מטורפות,
וכששורותיהם מדולדלות, באדיבות מערכות הבריאות הפתטיות שלנו. עכשיו שהמגיפה החדשה
דרשה מהם לסכן את חייהם, ראינו רבים משליטינו נוטשים אותם ללא ציוד ההגנה הנחוץ,
וראינו רבים מהם משלמים על כך בבריאותם ואף בחייהם.
רופאים בכל העולם, שניסו להזהיר את שליטינו הזחוחים, בדרך כלל מצאו את עצמם מפוטרים, או נופלים מחלונות בנסיבות מסתוריות. מחאנו כפיים לצוותים הרפואיים הנאבקים שלנו, וזה היה נחמד. אבל כולנו יודעים שבמקום לקבל את התמורה שהם ראויים לה, האנשים שמסכנים את חייהם למעננו לא מקבלים צדק.
בקו השני של המלחמה במחלה נמצאים
העובדים החיוניים. ראינו אותם יוצאים לעבוד ברחובות הריקים כשאנחנו נשארנו בבתינו
המוגנים. עבור מאמציהם והאומץ שלהם הם לא מקבלים תמורה. כתחליף הם מקבלים את
המשכורות הנמוכות ביותר, מחלה, מוות, אלימות, ברך רצחנית על הצוואר, ויריות בגב.
גם פה, באופן הכי ברור, אין צדק.
חציית הסף
ואז היכה חוסר הצדק גם בשאר האנשים.
אי
שוויון היה שם כבר זמן רב, ברוב הארצות, כשהפער גדל יותר ויותר, מהר יותר ויותר.
אבל הוא הוסתר תחת שטף של מלים ואירועים. יכולנו בנוחות להסב ממנו את עינינו אל
המסכים שעיוורו אותנו. אבל עכשיו המגיפה האטה את חיינו, ורבים מאיתנו היו יותר
ערניים. ראינו את המכה מגיעה.
בכל רחבי העולם איבדו רבים מאיתנו את
עבודותיהם, את חסכונותיהם, או שקעו בחובות. רבים מאיתנו איבדו את עתידם. בתגובה,
עשו רוב ממשלותינו פחות מדי, מאוחר מדי. רבות מהן לא עשו למעשה שום דבר משמעותי
כדי לעזור לאנשים הרבים שבמצוקה. אבל באותו זמן, הן עשו הרבה כדי לעזור לאנשים שלא
נזקקו לשום עזרה – האנשים שנעשו עשירים אפילו יותר בגלל המגיפה.
ממשלת ארצות הברית, למשל, לא עזרה
לעסקים לשלם משכורות כדי לשמור על העובדים כפי שעשו כמה מהמדינות האירופיות, ולא
מנעה את האבטלה של 40 מליון מאזרחיה, כשליש מכוח העבודה. מה שהממשלה האמריקנית כן
עשתה היה ללוות 3 טריליון דולר אותם יצטרכו משלמי המסים שלה לשלם (10,000$ לאדם
בתוספת רבית לא צפויה) ולתת את הכסף לבעלי החברות הגדולות ובעלי מניות אמידים.
האמריקאים,למשל, עלולים לכעוס על העובדה שממשלתם משתמשת בכוחה כדי לקחת מהעניים
ולתת לעשירים (בדומה לנסיך ג'ון המתועב בסיפור של רובין הוד). הם עשויים להרגיש שממשלתם
החמיצה משהו.
צדק, למשל.
אבל הגידול המכוון של חוסר השוויון
בכלכלות שלנו הוא לא חוסר הצדק היחיד שאנחנו רואים בימים אלה.
יש עוד.
האתגרים
שליטים רבים סביב העולם משתמשים
במגיפה כדי לערער באופן מסוכן את הדמוקרטיה, ולפגוע בזכויות האדם שלנו. ככלל, השליטים
המיליטנטיים ברחבי עולם, אלה שזכו בכוחם על
ידי שימוש בשנאה בשביל להפריד ולמשול, הם אלה שנכשלים בהתמודדות עם הקורונה,
והם גם אלה שמנצלים את המגיפה כדי להשיג כוח על חשבון העם שלהם.
כמה מהדוגמאות היותר בעייתיות הן
רוסיה, הונגריה,
בלארוס, ברזיל,
הודו, ישראל, פולין, הפיליפינים, ארצות הברית, טורקיה,
סין (כולל בהונג קונג),
אינדונזיה, אזרבייג'ן, ירדן, תימן, איראן, עומאן, מרוקו, ונצואלה,
בוליביה, אנגליה, אתיופיה, ורבות אחרות. ראינו היבטים של פגיעה בדמוקרטיה כמעט
בכל מקום. המוני ממשלות סביב העולם בחרו בוירוס הקורונה כבעל בריתן בהפקעת הכוח
מידי האזרחים, בהעברת הכוח לידי קומץ שליטים תאוותניים, בהותרת העמים שלנו חסרי
אונים.
המעשה חסר הצדק מכולם.
השינוי
אבל האנשים יצאו לרחובות, להילחם נגד חוסר
הצדק.
המחאות עשויות להיראות לא קשורות אחת
לשניה. חלק מוחים נגד גזענות, חלק נגד המצב הכלכלי, חלק נגד שליטים מושחתים, חלק
נגד חוקים המערערים את הדמוקרטיה. הרבה שליטים וטייקוני מדיה לאו-דווקא-ישרים
מנסים להקטין את המחאות בטענה שהמוחים נאבקים אלה באלה. הפרד ומשול היא שיטה
פוליטית מאד טרנדית בימינו.
אבל כשאנחנו לוקחים צעד אחורה ורואים
את התמונה מפרספקטיבה רחבה, אנחנו רואים שכל המחאות הן ביסודו של דבר על אותו נושא,
כולן נלחמות את אותה מלחמה.
המלחמה על הצדק.
המבחן
זאת לא מלחמה קלה. גם לא קצרה.
כי הפגנות נעשו מסוכנות לא רק
בדיקטטורות אלא גם בהרבה מהדמוקרטיות. שליטים מורים לתומכיהם ולמשטרות להיות
אלימים באופן לא חוקי כלפי המוחים. בארצות רבות, ממשלות אפילו יורות במפגינים
והורגות רבים מהם.
אבל שליטים אלה נלחמים במוחים כשהם משתמשים לא רק בחרב אלא גם בעט. הם לוחצים את התקשורת לעשות שימוש לרעה בכוחה ולא להראות את רוב המחאות, או להציג אותן באופן שלילי וחד-צדדי.
 |
| הטלוויזיה בבלארוס מתעלמת מהפגנה בת מאות אלפי אנשים, ומשדרת הופעה (מתוך "הדבר הכי פחות חשוב כרגע" עם יונתן ברק) |
הם מגייסים את הקורונה, בעלת בריתם האהובה, ולמרות העובדות שמספקים המדענים הבלתי-אהובים, הם מוקיעים את המפגינים כמפיצי מחלות. כדי להצדיק את הברוטאליות המשטרתית המתמשכת נגד המפגינים, השליטים גם מעמידים פנים כאילו המפגינים הם הצד האלים, הגם שהמוחים ככלל עובדים לפי הספר ונמנעים מאלימות.
למרבה הצער, האלימות של השליטים האלה
עובדת במידה מסויימת. אנשים רבים לא מצטרפים למחאות בגלל שהם פוחדים. אישי ואני,
למשל, הפסקנו לקחת איתנו את ילדינו להפגנות. אנחנו מוכנים לסכן את עצמנו, אבל לא
אותם. אנחנו יודעים שלמרות שאנחנו חיים בדמוקרטיה, והפגנות אמורות להיות בטוחות,
הן לא כאלה.
אכן, לאלימות יש כוח. השליטים האלה נראים
חזקים. הם, לכאורה, הצד החזק.
הנבלים בכל סיפור הם תמיד הצד החזק.
ההתגלות
אבל למרות הסכנות, אנשים ממשיכים
למחות. ממשיכים להילחם.
כי הם גיבורים. והגיבורים תמיד נלחמים
גם כשנראה שהסיכויים נגדם. כי גבורה היא לראות את חוסר הצדק, להתגבר על הפחדים,
ולצאת בכל זאת להילחם.
בארצות הברית, אירופה, אוסטרליה
ומקומות רבים אחרים אנשים שוטפים את הרחובות. הם קוראים לשוויון, גם כשמפגינים
וכתבים נפגעים בברוטאליות. בישראל, למרות האלימות המשטרתית, רבבות אנשים מפגינים
כל שבוע כבר חודשים כדי להגן על הדמוקרטיה. מאות אלפים מהאנשים המדהימים באיראן
מפגינים ברחובות כבר שנים, למרות ששליטיהם האכזריים יורים בהם והורגים רבים מהם
שוב ושוב. כך עושים גם האנשים האמיצים בניקרגואה, רוסיה, סין, האנשים הנועזים בעזה
היוצאים שוב ושוב נגד שלטון הטרור של החמאס, ורבים אחרים. האומץ הבלתי יאומן שלהם
מעורר בנו השראה להיות אמיצים כמותם.
כשאנחנו זוכרים את המיליונים היוצאים
כמונו לרחובות, בכל רחבי העולם, שוב ושוב, זה מאפשר לנו להבין שאנחנו עשויים להיות
חלק ממהפכה בהתהוות. זה יכול לעזור לנו להרגיש את האחווה של האנשים, כל האנשים,
התומכים והמתנגדים, העניים והחזקים, בארץ שלנו ובעולם כולו.
זה עוזר לנו לראות את העולם שלמענו
אנחנו נלחמים.
העולם שאנחנו מתחילים לבנות.
ההחלטה
גבורה מגיעה גם מתקווה. כי אדם עושה
את ההקרבות הדרושות רק אם הוא יכול לראות עתיד טוב יותר.
עתיד של שוויון ושל אחווה.
עתיד של אנשים החיים בחופש בארצות בהן
החוק מבוסס על הצדק, וכולם שווים בפני החוק.
איתרע מזלנו, כך נראה, לחיות בזמן של שינוי היסטורי. ההיסטוריה הגיעה לפרשת דרכים בה היא יכולה לפנות הן לכיוון עולם בו הכוח מרוכז בידי מעט שליטים נבזיים, והן לכיוון עולם של אחריות הדדית, צדק וחופש.
למרבה הצער, זה תלוי בנו.
ההיסטוריה נוקשת על דלתנו (היא תמיד
עושה את זה, נודניקית שכמותה,) וכולנו צריכים לבחור אם להצטרף אל הגיבורים, או לעמוד
מנגד וכך לתמוך בנבלים.
כל אחד ואחת מאיתנו, כולל אותך, צריך
לקבל את ההחלטה אם לצפות במלחמה על הצדק תוך ישיבה בחיבוק ידיים, או לפנות לאנשים
סביבך, לפנות לתקשורת, להצביע, לפנות לנבחריך, לצאת לרחובות.
זה הזמן להחליט אם להילחם למען הצדק,
או נגדו.
כי הבחירה הזאת עשויה לעשות את ההבדל.
