איך הדעות הקדומות שלנו חוסמות אותנו – ואיך להשתחרר מהן לחופשי

"הדיו בו נכתבת כל ההיסטוריה היא פשוט זרם של דעות קדומות." - מרק טווין

האם יש לך סטריאוטיפים?

כולנו רוצים להיות רציונאליים, להתייחס לכל אדם באובייקטיביות על פי תכונותיו הייחודיות, ותמיד להיות מציאותיים, רחבי-אופקים ומיטיבים. אבל כולנו גם מרגישים יותר בנוח עם אנשים שנראים לנו כמונו, ואנחנו חשדניים כלפי כל הזרים והנוכרים הבלתי-צפויים האלה.

כשאני, למשל, לקחתי את מכוניתי הראשונה לתיקון במוסך, המוסכניק לא טיפל בה כמו שצריך. ההתנהגות שלו גרמה לי לחשוב שהוא הניח שכאישה לא אוכל להבחין בהבדל. מאז חשבתי על מוסכניקים כעל שוביניסטים. לא לקחתי יותר את מכוניותיי למוסכים, וביקשתי מהגברים בחיי שיעשו זאת עבורי.

כתוצאה מכך היה עלי לבקש טובות, לערוך תיאומים מסובכים, ולחוש חייבת. זה גרם לי להרגיש לחוצה ומוגבלת. עם זאת, מעולם לא ניסיתי למצוא מוסך שיתייחס אלי באופן מקצועי. בשורה התחתונה, כנראה נפגעתי יותר מהדעה הקדומה שלי על מוסכניקים מאשר מהדעה הקדומה של המוסכניק עלי.

ככלל, אנחנו לא יכולים להימנע מלהיות לפעמים בעלי דעות קדומות. אפילו אם אנחנו יודעים שזה לא הוגן. אפילו אם אנחנו יודעים שזהפוגע לא רק באחרים אלא גם בעצמנו, כי אנחנו מאבדים קשרים מועילים, חיים בפחד ובשנאה, ורואים את עצמנו כדבילים.

עם זאת אנחנו יכולים להבין מה גרם לנו להיות כאלה דינוזאורים, ואיך להימנע מלתקוע לעצמנו מקלות בגלגלים.

למה אנחנו כאלה אידיוטים

אנחנו לא יכולים להימנע מלראות לפעמים את העולם באופן לא רציונאלי, בשחור ולבן. הסיבה היא ביולוגית: לכולנו יש את החלק הזוחלי של המוח, המוח הפרימיטיבי, שמסווג כל אחד כ"אנחנו" או כ"הם". זה נובע מכך שחלק המוח הזה הוא זה שתופש פיקוד כשאנחנו בסכנה (או כשנדמה לנו שאנחנו בסכנה, למשל כשאנחנו בויכוח עם קולגה צעקני.)

כשאנחנו מרגישים מאוימים, אין לנו זמן לבחון כל אדם לעומק ולתת לו ליהנות מהספק. אנחנו צריכים להחליט באופן מיידי אם האדם הזה הוא אוהב או אויב, והדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא להחליט אם הוא מוכר או לא. המוח הפרימיטיבי שלנו החמיץ את שיעורי ההיסטוריה, והוא מאמין בנאיביות שאנחנו צריכים לסמוך על מי שמוכר לנו ולחשוד במי שלא מוכר לנו.

חייבים להודות שהמוח הפרימיטיבי לא ממש חכם, המוח החדש הוא היותר אינטליגנטי. ועדיין, המוח הפרימיטיבי הוא המהיר יותר, לכן הוא זה שמנהל את העניינים בזמנים של סכנה. או בזמנים של סכנות מדומות, כמו הימים הלחוצים שעוברים עלינו כל הזמן. או בזמנים בהם אין שום סכנה שהיא, כשאנחנו בוחרים בכל זאת לפנות אל המוח הפרימיטיבי.

למען האמת, בחיים המודרניים שלנו אנחנו לעיתים רחוקות בסכנה. למרבה הצער, עם זאת, אנחנו עצלנים, ותמיד קל יותר ליפול לאיזה סטריאוטיפ מאשר ללמוד להכיר אדם זר בו נתקלנו. לכן אנחנו לרוב מקבלים בשמחה את הדעות הקדומות שהמוח הפרימיטיבי זורק לכיווננו.

באופן לא מפתיע, ההתנהלות הזאת משאירה אותנו עם ההרגשה הישנה והנוחה שהמוכר הוא טוב, והזר הוא רע. זה נוח בה במידה שזה מטומטם, אבל אנחנו תמיד נוטים להעדיף את הנוחות על פני החכמה. משקל היתר והחובות שיש לנו, בממוצע, יכולים להעיד על כך.

למה אנחנו לא רואים את הטעויות שלנו

לסטריאוטיפים בכל זאת יש קשר למציאות, כולם בטח חושבים בתסכול כבר זמן מה. לרואי חשבון יש יותר עניין בראיית חשבון מלאנשים אחרים, מסיבה מסתורית כלשהי, לכן הם למדו את המקצוע הזה. דרום אמריקאים יותר מאושרים מצפון אמריקאים, למרות שהם עניים יותר, זה מה שמראים המחקרים. הממשלה כוללת פוליטיקאים מסוימים בכל רגע נתון, זה מה שהם החליטו.

דמיון בין חברי קבוצה אכן יכול לפעמים לנבוע מהגדרה עצמית, למרות שהמקור לו הוא בדרך כלל פחות מלבב.

במקרה הטוב, דמיון כזה יכול לנבוע מתרבות שמחנכת את אנשיה לאמץ ערכים מסוימים, ואז אוכפת עליהם התנהגויות מסוימות בעזרת מגוון אמצעים, נבזיים יותר או פחות.

במקרה הרע, הסטריאוטיפים שלנו הם נבואות שמגשימות את עצמן, שממשיכות להתממש הודות לחברה שפועלת על פיהן, ולדיכוי המופנם אותו מאמצים עם הזמן האנשים הכלולים בקבוצות המופלות.

לילד שחור משכונת עוני, למשל, יש פחות סיכוי להפוך לחנון הי-טק עשיר מאשר לילד לבן משכונה אמידה. לא רק שהוא לא יכול לשלם על אותם אמצעים, כמו ציוד אלקטרוני ולימודים מתקדמים, אלא גם מוריו ומשפחתו כנראה לא מאמינים שהוא יכול להצליח, והם משכנעים בכך גם אותו. אם יש לו גם את העונג לפגוש במשטרה ולהיות מטופל באופן שונה מאשר נער לבן עם עורך דין, זה גם כנראה לא ממש עוזר.

באופן הזה הדעות הקדומות והנסיבות מצטברים בדרך כלל, ומשמרים את הסטריאוטיפים.

איך המדע תורם את חלקו הלא מכובד

מעבר למוסכמות והנסיבות החברתיות, תמיד ישנם גם מחקרים שמראים, למשל, את נחיתותם הלימודית של ילדים משכונות עוני. מחקרים נוטים להראות מתאם בין משתנים בלי שהם צריכים בהכרח לקבוע את הסיבה והתוצאה, וכך במקרים רבים הם מנציחים את הסטריאוטיפים.

מעבר לכך, כפי שמציין יובל נוח הררי ב"קיצור תולדות האנושות", המדע תמיד עזר למי שמימן אותו. גרוע מכך הוא שתמיד היו מחקרים מדעיים שהוכיחו כל מה שאנשי התקופה רצו לשמוע. "הוכחת" היקפי המוח השונים בין גרמנים ועמים אחרים היא אחת הדוגמאות היותר ידועות לשמצה, אבל רבים מהמחקרים המוכיחים הבדלים בין גברים ונשים, או בין קבוצות אתניות וחברתיות אחרות, הם לא פחות אבסורדיים.

ועדיין, אפילו אם מעט מדי בני נוער שחורים משכונות עוני הופכים להי-טקיסטים, או למדענים, אף אחד לא יוכל לעולם לדעת מה יהיה מסלול חייו של ילד ספציפי.

סטריאוטיפ יכול, לפעמים, להיות קשור אל המציאות, אבל סטריאוטיפ הוא אף פעם לא המציאות. זה ההבדל בין דעות קדומות לבין ידיעה. זה השקר שעומד מאחורי הדעות הקדומות.

השקר שלעיתים קרובות אנחנו לא מצליחים לזהות.

איך היפטרות מסטריאוטיפים תשפיע עלינו

לטובת כולנו, כדאי שנזכור שאנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה אדם חושב או עושה על סמך המוצא או המראה שלו.

אנחנו לא יכולים להכיר אנשים עד שאנחנו לומדים להכיר אותם.

מודעות לאמת הזאת יכולה לשחרר אותנו מהסטריאוטיפיםהמגבילים שיש לנו על כל אחד ועל כל דבר.

כך, המודעות למציאות יכולה לשחרר את חיינו, לשחרר את החברה שלנו, ובהדרגתיות לשחרר את העולם כולו.

אז כדאי שנהיה מציאותיים, ונפגוש כל אדם כאינדיבידואל הייחודי והמסקרן שהוא.

כדאי שנקבל אדם אחד בכל פעם.

קבוצה אחת של בני אדם בכל פעם.

החל מעכשיו.