"לא כל מה שניצב מולנו אפשר לשנות, אבל אי אפשר לשנות שום דבר עד שמתייצבים מולו" – ג'ימס בולדווין
כל מה שרצינו היה להמשיך לעסוק בעניינינו. זאת לא בקשה גדולה מדי, שפשוט
יעזבו אותנו בשקט, לא ככה?
אבל ההיסטוריה, כדרכה, התעלמה מהבקשה הצנועה הזאת שלנו, ואנחנו נידונו
לקללה הסינית של 'לחיות בזמנים מעניינים.' (למרות שהסינים, שנמצאים בסגר כבר
שבועות ארוכים, כנראה מרגישים ש'זמנים משעממים בטירוף' יהיה תיאור מדויק יותר של
המצב.)
בכל מקרה, עד כמה שהמשבר העולמי הזה מפחיד, שלא לדבר על כמה שהוא לא נוח,
הוא עשוי להביא אתו גם כמה מתנות בשבילנו.
לאנשים שמאמינים שכל דבר קורה לנו בגלל סיבה, או כדי לעשות לנו דווקא, אין
ספק שהקורונה נמצאת פה כדי ללמד אותנו שיעור. אבל גם אם לווירוס אין ייעוד שמיימי,
המציאות שהוא יוצר עבורנו יכולה ללמד אותנו. הרבה.
אם רק נלקט כמה מהתובנות הנמצאות בהישג ידינו.
המגיפה, והסגר שהביאה על מיליארדי בני אדם, כופה עלינו לחיות מציאות
אלטרנטיבית. כולנו חווים דרך חיים חדשה, לטוב ולרע.
ואלטרנטיבות מטבען הן הזדמנויות. גם אם הן לפעמים בלתי קרואות ובלתי
רצויות, הן יכולות לרוב להציע לנו אפשרויות חדשות.
אלטרנטיבות נותנות לנו בחירות שלא זיהינו קודם, וכך הן נותנות לנו את
האפשרות לשפר את חיינו.
כשאני, למשל, יצאתי מדעתי מרוב דאגה לבתי שעשתה לאחרונה טירונות בתנאים שלא
הייתי מאחלת לגרוע שבאויביי (לו היה לי כזה), הרשיתי לעצמי לעשות במשך ימים
מרתונים של צפייה בסדרות מטופשות.
וגיליתי שאני דווקא נהנית מלוותר על הכל, ומלהיות חסרת תועלת.
מה שהיה שיעור מעולה.
אחד מרבים שאנחנו יכולים לאמץ.
לעשות הרבה, הרבה פחות
כשהקורונה לחצה על המפסק של העולם, נגזר עלינו לעצור הרבה מהדברים שנהגנו
לעשות.
כמו תחבורה.
או עבודה.
או ריצה. גם פיזית וגם מטאפורית.
והרבה דברים אחרים שאנחנו אוהבים ממש באותה מידה.
בהרבה מקרים, למדנו שאנחנו יכולים להסתדר טוב מאד בלי הפעילויות
חסרות-התחליף האלה.
לחלק מאיתנו, פרישה ממירוץ העכברים היא חלום שהתגשם.
לאחרים, היא סיוט שהתגשם. לפחות בהתחלה.
כי רבים מאתנו מגלים שלהאט זה מרגיע, שלא לומר שזה מדהים לגמרי.
האטה מאפשרת לנו למצוא איך אנחנו רוצים שהחיים שלנו ייראו.
היא מאפשרת לנו לעשות יותר מהדברים שמשמחים אותנו.
היא מאפשרת לנו ליהנות מהזמן שלנו.
זאת הסיבה לכך שרבים מאיתנו יבחרו כנראה, כשהחיים יחזרו למסלולם, להעיף
הרבה מהפעילויות שבערמומיות הפכו את חיינו לגיהינום עלי אדמות.
ולבחור בדרך חיים מאושרת יותר.
לעשות הרבה, הרבה יותר
העפת כמה מהפעילויות הדפוקות מעברנו תשאיר לנו יותר מהמשאב היקר ביותר
שלנו – זמן.
את הזמן הזה נוכל כמובן לבזבז על עשיית הדברים מהם אנחנו לא באמת נהנים אבל
אנחנו עושים אותם בכל זאת (בהייה במסכים, בדרך כלל).
מצד שני, נוכל לעשות את הצעד המפתיע של בחירה מודעת במה שמשמח אותנו.
אנשים, למשל.
טוב, לא כולם, כמובן. רק המוצלחים ביותר, שלמזלנו משתייכים במקרה למעגל
החברתי הנהדר שלנו.
אנחנו לומדים בימים אלה, שכפי שאמילי סנט ג'ון מנדל מנסחת היטב,
"הגיהינום הוא היעדרם של האנשים אליהם
אנחנו כמהים."
אי לכך, אם בני משפחתנו וחברינו עוד לא עלו לנו על העצבים, אנחנו כנראה נרצה
לראות אותם יותר בעתיד. אחרי הציפייה הארוכה שום דבר לא יעצור אותנו מלעשות חיים
(או כל דבר אחר) עם האנשים אליהם אנחנו מתגעגעים.
אני, למשל, נצמדתי בהתרגשות לבת שלי בזמן בו הייתה סוף סוף בבית, להפתעתה
הרבה.
חוץ מלחבק את אהובינו או עוברי אורח זמינים, אחרי המשבר נרצה כנראה לעשות
יותר גם את שאר הפעילויות המתישות שאנחנו לא יכולים לעשות עכשיו.
ספורט, למשל, (עדיף כשהוא נעשה על ידי אחרים).
בילוי זמן בטבע (עדיף ללא מאמץ רב מדי).
או תיירות (עדיף עם אדם אהוב שיתכנן ויעשה עבורנו את הסידורים).
להיות תקועים בבית במשך זמן כה ארוך יכול לעזור לנו להבהיר את רצונותינו
ואת חלומותינו. ברגע שנשתחרר, נוכל לחיות חיים שמתאימים לנו הרבה יותר.
לחיות חיים הרבה יותר טובים.
ואולי, בשבילנו, זה כל העניין במשבר הזה.
לעשות הרבה, הרבה מעבר
מפתיע ככל שזה נשמע לפעמים, משבר הקורונה הזה הוא לא רק סביבנו. זאת
קטסטרופה גלובלית, שנובעת
מחוסר האחריות הגלובלי של האנושות, וצריכה בלי ספק לשלוח אותנו לחדרינו
לחשוב טוב טוב על מה שעשינו.
אי לכך, כמה מהשינויים שנצטרך לעשות יהיו ברמה הציבורית. (בהנחה, כמובן, שאנחנו
מעוניינים למנוע את האסונות
הגדולים והקטלניים יותר המצפים לנו.)
יהיה עלינו להציל את הפלאנטה שלנו. פשוט בגלל שאנחנו תלויים בה. כל אחד
מאתנו יצטרך לא רק להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שלו, אלא גם לדרוש ממנהיגינו
לעשות כל מה שצריך כדי לעצור את שינוי האקלים.
עכשיו.
לפני שיהיה (אפילו יותר) מאוחר מדי.
בנוסף, יהיה עלינו להתחיל לשתף פעולה עם כל האחרים, כי אנחנו לא יכולים
לעשות את זה לבד.
יהיה עלינו לבנות חברה וכלכלה תומכות
בארצות שלנו.
יהיה עלינו לעשות שלום עם אחינו בני האדם בכל העולם.
יהיה עלינו לעזור לאנשים הזקוקים לנו. לעזור לארצות מוכות-הארבה הרעבות
עכשיו, לפליטים, למהגרים, ולכל השאר.
ויהיה עלינו להיעזר בהם.
מעבר לכך, כדאי שנפסיק לאכול חיות
מעונות, מקור ההרס הן של בריאותנו והן של מצפוננו.
אמת, זה לא קל. זה עשוי לדרוש איזשהו מאמץ.
כפי שריצ'ארד הוקר מזכיר לנו,
"שינוי אינו מתחולל בלי לגרום חוסר נוחות,
אפילו אם השינוי הוא מרע לטוב."
ועדיין, אין לנו ברירה. אנחנו חייבים להפסיק לכרות את הענף עליו אנחנו
יושבים.
עדיף שנפסיד חלק מאשר שנפסיד את הכל.
נצטרך להציל אחרים כדי להציל את כולנו.
בסופו של יום, עזרה לאחרים תעזור גם לנו. אנחנו לא מסוגלים להיות
מאושרים כשאחרים סובלים. עזרה לאחרים לא רק תאפשר לנו לשרוד, היא גם תאפשר לנו
לשגשג.
היא תאפשר לנו להיות מאושרים יותר.
לעשות את הטוב ביותר לכולנו
כדאי שנפתח את עינינו, ואת ראשינו, ונסתכל על המגיפה העולמית הזאת כעל
קריאת השכמה.
כי הכתובת נמצאת על הקיר.
עלינו לעשות שינויים גלובליים כדי לשרוד.
עלינו לעשות שינויים אישיים כדי לשגשג.
ניתנה לנו הפסקה. הוצגה לנו אלטרנטיבה.
אנחנו יכולים, וצריכים, לבחור.
אנחנו יכולים, וצריכים, לשנות.
אז כל אחד מאיתנו יכול להביט בסקרנות על חייו, בעבר ובהווה, ולשאול:
למה אני מתגעגע?
למה אני ממש לגמרי לא מתגעגע?
ולבחור איזה שינויים לעשות. ולהיות השינוי שהוא רוצה לראות בעולם.
השוואה אחת בכל פעם.
שינוי אחד בכל פעם.
החל מעכשיו.
