"שום אדם איננו אי, כל אדם הוא חלק מארץ רבה...מותו
של כל אדם מפחית ממני, כי אני שייך לבני האדם. על כן אל תשלח לשאול למי צלצלו פעמוני
המוות - הם מצלצלים לך."
- ג'ון דאן
לפני שהעולם התהפך מקצה לקצה, לפני כמה שבועות, נהגנו לחלום בגדול: שלום
עולמי, אחוות האדם, הצלת כדור הארץ. לא חסכנו.
עכשיו, מצד שני, החלומות שלנו נעשים צנועים יותר במידה מסוימת: לצאת מהבית,
לחבק את בני המשפחה שלנו, לפגוש חברים. סוג כזה של דברים, שאליהם אנחנו מתגעגעים.
עם זאת, אנחנו עשויים לגלות, כשעשן המגיפה יתפזר, שאנחנו יכולים להשיג את
הכל, את הפנטזיות הקטנות שלנו כמו גם את חלומותינו הענקיים.
כי, סוף סוף, האנושות משתנה.
מהיסוד.
אנחנו לומדים, בדרך הקשה כמקובל, שכולנו מחוברים. שום אדם איננו אי (וגם אם
כן, הוא מחובר לכל מקום באמצעות מטוסים, מעבורות ומעברים). גם אם תחשוב שהפעמונים
מצלצלים לסין, תגלה מהר מאד שהם מצלצלים גם לך.
האשליה המרה שלנו שכל אחד לעצמו, שכל אחד צריך להתחרות בבדידות בכל האחרים
על משאבים מוגבלים, מתרסקת בימים אלה. אנחנו מגלים שביחד נחיה,
או ביחד נמות. תחושה הרבה יותר מנחמת, למעשה. (בעיקר החלק של החיים.)
לתובנה של החיבור והתלות ההדדית שלנו יש השלכות מרחיקות לכת, שעשויות לעצב
את העתיד שלנו.
אז בואו נציץ בעתיד המזהיר הזה, שעשוי להשתרע לפנינו:
להיות מפוקסים ומאושרים
ההרחקה הארורה הזאת בינינו מלמדת אותנו מה אנחנו הכי צריכים, מה באמת חשוב:
היחסים בינינו, התרומה שלנו לעולם, ושמחת החיים שלנו.
כשכל זה ייגמר, בקרוב, (נקישה על עצים, יריקות,) אנחנו עשויים לדעת טוב
יותר. אנחנו עשויים להבין שעבודה מסביב לשעון כדי לצבור כסף, מעמד ומראה, לא שווה
את זמננו יקר הערך.
מעבר לכך, עם הפרספקטיבה של ההסתכלות על חיינו הקודמים ממרחק, אנחנו עשויים
לגלות שרדיפה אחרי כסף וכבוד מעולם לא מילאה אפילו את הצורך שלנו בהערכה, ובטח שלא
את הצרכים האחרים שלנו. מרוץ העכברים שלנו רק גרם לנו להיות אגרסיביים, בודדים
ואשמים.
לא הצלחה גדולה.
אי לכך, אם נלמד להאט את חיינו, ולהתמקד בקשרינו עם עצמנו ועם העולם, זה יהפוך
אותנו, ואת האחרים, למאושרים.
זה תלוי בנו, אם נהפוך את המשבר הזה להזדמנות מהפכנית ומשמחת.
עשיית שלום בין "אנחנו" ו"הם"
עד כה היו רבים מאיתנו ממוקדים באינטנסיביות בשנאה לאחרים שתמיד מתחלפים,
"הם". כמה מהשונאים האלה עדיין עושים את המיטב שביכולתם, בהתמדה מעוררת
קנאה.
אבל למרות שהקורונה כונתה "סינית" ו"נוכרית" על ידי
פוליטיקאים לא מדעיים ביותר (שהתעלמו בנוחות מהחברות האמריקניות שבבעלותן תעשיית
בשר סינית,) וירוס הוא אוניברסלי לחלוטין. באופן לא מפתיע, הוא לא אזרח של אף
מדינה, וגם לא מודע לשום גבול.
לפעמים, כך זה נראה, אנחנו צריכים תזכורת לכך שההפרדות ששמנו בין בני אדם,
על פי מוצא, מראה, תרבות או כל קריטריון אידיוטי אחר, הן רק הדמיון המשותף שלנו.
אז אנחנו מקבלים תזכורת כזאת עכשיו.
בגדול.
אי לכך, הגיע הזמן שניצור דמיונות משותפים אחרים, כאלה שישרתו את הישרדותנו
המשותפת.
כאלה שיהיו טובים עבור כולנו.
ביחד נוכל לעשות זאת. המאבק נגד המגיפה, למשל, גם הוא אוניברסלי, (כמו גם
הפחד, האבידות, האבל, והתקווה.)
אז בואו נקווה יחד שאחרי שהמאבק המשותף שלנו נגד הקורונה יגיע לסופו הטוב,
שתוף הפעולה שלנו יימשך.
בואו נקווה שנפסיק להיות הילדים המפונקים האלה שרבים ללא הפסקה על צעצועים
חסרי-משמעות (כמו נפט, אדמה, או כסף,) ונתחיל להיות מבוגרים תומכים ועליזים.
בואו נקווה שנבין שהמשחק הזה, חיים, הוא או של כולנו או של אף
אחד מאיתנו.
בואו נקווה שנשאיר את הטינות האינפנטיליות מאחורינו, ונתמקד בהישרדות
המשותפת שלנו.
בשגשוג המשותף שלנו.
בניית חברה תומכת עם כלכלה תומכת
אסון הקורונה עומד ככל הנראה להשאיר את כלכלת העולם כולו על הקרשים, עם
אחוזי אבטלה חסרי תקדים, והמוני עסקים ואנשים בעלי חוב.
נורא. באמת.
כולנו נצטרך להדק את החגורה. (כלומר, חוץ מהרשעים הקבועים שמנצלים בשיטתיות
את הפגיעות של אחרים כדי להרוויח על חשבונם.) (לא ברור למה אמאזון ישר קופצת
לראש.)
כלכלה היא המקום בו שאלת העמידה ביחד או נפילה ביחד תהיה האכזרית ביותר.
לכן, כדי לשגשג, לא תהיה לנו ברירה אלא לבנות חברה תומכת.
כזאת שתבין כנראה, סוף סוף, שמערכת בריאות טובה היא עניין של חיים ומוות
לכולנו.
כזאת שלשם שינוי תהיה בה מערכת רווחה מספקת, שתאפשר להמוני האנשים שהתרוששו
לחזור לעסקים מהר ככל האפשר, ותאפשר לכולנו לחיות בכבוד.
כזאת שתעזור לעסקים הקטנים והבינוניים עליהם מושתתת הכלכלה.
אלה שלא יקבלו כסף אלא יתנו אותו, אלה שיצטרכו לחתוך את השומנים הלא בריאים
שלהם, צריכים להיות אלה שעד עכשיו צברו כסף פשוט בגלל שהיו חזקים מספיק ללחוץ על
המחוקקים – הטייקונים.
בזמן בו כולנו עומדים על סף רעב, החזירים הקפיטליסטיים שאינם יודעים שובע
יכולים גם הם להתחיל דיאטה.
כן, זה עשוי להפוך אותנו לסוציאליסטים, מושג שארצות מסוימות טועות לחשוב
שהוא זהה לקומוניסטים, והוא נחשב בהן למילה גסה. אבל אם זה מה שיגרום לכולנו לשגשג
– אז שיהיה.
מגיעה לנו חברה תומכת שתשתמש במשאבים שלנו לטובת כולנו, ושתעניק לנו,
בתקווה, חיים חסרי דאגות מאז ואילך.
להיות חברים של חבריו הטובים ביותר של האדם
רבים מאיתנו הבחינו לאחרונה שמגיפות מטילות אור לא מחמיא על הרגלנו לאכול
חיות. אנחנו, בני האדם, קיבלנו את מחלת הפרה המשוגעת מאכילת פרות, את שפעת העופות
מאכילת תרנגולות, את שפעת החזירים מאכילת חזירים, את הקורונה מאכילת חיות בר,
והרשימה נמשכת ונמשכת.
אז אולי, אחרי הכל, אנחנו לא מין כזה אינטליגנטי כמו שחשבנו שאנחנו.
כפי שאפשר לראות, המגיפות האלה נעשות גרועות יותר ויותר במשך הזמן. עם זאת,
מדענים
אומרים שהיינו בני מזל עד כה, כי רק במקרה גישתנו המטומטמת כלפי החיות אותן
אנחנו אוכלים לא פיתחה מחלה קטלנית באמת המתפשטת במהירות, עדיין. אבל אל תשמחו
יותר מדי, כי קטסטרופה כזאת היא רק עניין של זמן. של לא הרבה זמן.
אי לכך, אולי כדאי שנשקול להפסיק לכרות את הענף שעליו אנחנו יושבים. החזקת 200,000,000,000
תרנגולות בכלובי סוללה
דחוסים היא לא רק אכזרית, היא גם מסוכנת. האכלת פרות במזון לא מתאים המבוסס על
תירס, יחד עם תרופות שיחזיקו אותן בחיים למרות זאת, היא לא רק אכזרית ומייצרת עבורנו
מזון מחליא, היא גם מסוכנת. נתינת טונות של אנטיביוטיקה לכל החיות הצפופות האלה
החיות בתוך הפרשותיהן, היא לא רק לא בריאה להן ולנו, היא גם מסוכנת. ומה לגבי
דחיקת חיות הבר ממקומות המחיה שלהן, ואז התחככות בהן ואכילתן? כן, אתם צודקים. היא
מסוכנת.
אז אולי הגיע הזמן להתבונן בטיפשותנו שלא תאומן, (ובאכזריותנו, בנוסף,)
ולהפסיק לאכול חיות.
אנחנו יכולים להתחיל בהפסקת אכילה של בשר תעשייתי, שהוא ממילא חרא (הן
במובן המילולי והן במובן המטפורי.) אחר כך אפשר לעזוב גם את שאר החיות לנפשן.
אמת, לא קל לעשות כזה שינוי, וזה גם לא כיף, בעיקר בהתחלה. אנחנו עלולים
להיות יותר בריאים, ולחיות יותר, ואז מה?
זה מפחיד.
מצד שני, רוב האנשים יעדיפו להיות בריאים על פני האפשרות של איבוד אהוביהם
וחייהם לטובת מגיפה מרושעת.
אז אולי נרצה לשקול שינוי כזה.
לפני שיהיה מאוחר מדי.
להבחין גם בכדור הארץ שלנו
ההמחשה החשובה ביותר של התלות ההדדית בינינו היא כשמדובר בפלנטה שלנו,
סירתנו השוקעת המשותפת. גם אם לא היינו מספיק קשובים כאשר הנוער יצא לרחובות וקרא
להצלת כדור הארץ, אולי נהיה מאזינים טובים יותר כשזה בא מהפה (הלא קיים) של
הקורונה.
אנחנו רגילים להאמין (בטיפשותנו) ששינוי האקלים הוא בעיה של מישהו אחר. של
דור אחר. של חלקים אחרים בעולם. אנחנו טורחים להתעלם מהעלייה במחלות המושפעות
מהסביבה שלנו, כמו סרטן, ומחלות לב ודרכי נשימה. כל אחד מאיתנו מאמין בקנאות
ש"לי זה לא יקרה."
אבל עכשיו זה כן קורה. לכולנו, ביחד.
מעבר לכך, כששינוי האקלים מחמיר, ואתו
עולה הסיכון למחלה המרושעת הבאה וכן הסיכון לכך שתהיה מסוכנת יותר, אקולוגיה
היא כבר לא משהו שקורה לאנשים אחרים. זה קורה לכל אחד, בכל מקום. ובקרוב, זה יקרה
גם בכל זמן. וזה לא ייראה יפה.
מצד שני, המשבר גם לימד אותנו שאנחנו יכולים לעשות שינויים גדולים במהירות
וביעילות. אנחנו
יכולים להציל את כדור הארץ שלנו.
אז עכשיו הזמן לעשות את מה שנדרש כדי לרפא את העולם שלנו. ברמה הציבורית
עלינו לדרוש ממנהיגינו להתחיל לעשות כל מה שצריך בכדי להציל אותנו בטווח הארוך.
ברמה האישית, עלינו לחיות ולצרוך באופן מודע, כי, כמו שאמר מהטמה גנדי,
"יש בעולם
מספיק בשביל לספק את כולם, אבל לא מספיק כדי לספק את תאוות הבצע של כולם."
למרבה המזל, עכשיו שלמדנו שהיחסים שלנו ולא הרכוש שלנו הם מה שגורם לנו
אושר, עשיית השינוי ביחד תהיה משחק ילדים.
אז בואו נדאג לעצמנו, נדאג לאחרים, ונדאג לכדור הארץ שלנו, לטובתנו כולנו.
יחד בטוב וברע
משבר הקורונה מלמד אותנו שכולנו מחוברים. אנשים. עמים. יצורים. העולם כולו.
אתה פוגע במישהו, אתה פוגע בכולם, ואתה פוגע בעצמך.
אתה עוזר למישהו, אתה עוזר לכולם, ואתה עוזר לעצמך.
אז אם אתה רוצה לחיות, עליך לעזור לאחרים לחיות.
זה ככה פשוט.
אם אתה רוצה לשגשג, תצטרך לעשות כמיטב יכולתך כדי לעזור לאחרים לשגשג.
לטפח קשרים משמחים עם עצמך ועם אחרים.
לעשות שלום עם אנשים ועם קבוצות.
לשנות את הכלכלה הלא תומכת.
להפסיק לאכול חיות סובלות.
להציל את כדור הארץ שלנו.
תצטרך לעזור לעמיתיך המגוונים בעולם, בין אם הם אנושיים ובין אם לא,
ולהיעזר על ידם.
אז תוכל לחוות את השמחה שבנתינה, את השמחה שבקבלה, ואת השמחה שביחד.
אם רק תפעל מתוך התלות ההדדית שלנו.
קשר אחד בכל פעם.
החל מעכשיו.
