נשים, ערבים, אוהדי כדורגל – איך הסטריאוטיפים שלנו פוגעים בכולנו, ואיך לנטרל את המניפולציות שלהם

"כולנו נוטים לחשוב שהעולם חייב לציית לדעות הקדומות שלנו. התפישה ההפוכה דורשת מאמץ מחשבתי מסוים, ורוב האנשים היו מתים לפני שהיו חושבים. למעשה, זה מה שהם עושים." - ברטרנד ראסל

האם אתה אדם אובייקטיבי?

כולנו רוצים להיות הוגנים, לשפוט כל אדם ללא משוא פנים, ולחיות בעולם צודק, שוויוני ושמיימי. עם זאת, כולנו חשים פחד כשאנחנו מוצאים את עצמנו לבד בסמטה חשוכה עם אחד מהאנשים מהם למדנו לחשוש. אם את אשה, למשל, הקבוצה הזאת יכולה באופן כללי להיות גברים. את אמנם יודעת שרובם לא מסוכנים, אבל בחושך את משחזרת בראשך כל פעולת הגנה עצמית שאי פעם נתקלת בה, רק ליתר ביטחון.

אנחנו לא יכולים להימנע מלאמץ דעות קדומות. לא רק בגלל שהמוח שלנו בנוי כך שהוא מחלק את העולם למוכר ולזר כדי להגן עלינו, אלא גם בגלל שזאת דרך החשיבה הנוחה ביותר. גם כשאין שום סכנה בסביבה, אנחנו בני האדם תמיד נעדיף את הדרך הקלה יותר. הרבה יותר קשה לשפוט אדם על ידי היכרות מעמיקה אתו מאשר על ידי זיהוי קריטריון שמשייך אותו לאיזושהי קבוצה. זאת הסיבה לכך שחלוקה לקבוצות נפוצה כל כך.

להתמקד בקריטריון אחד ולהתעלם מהתמונה הרחבה זה נוח, על זה אין ויכוח.

אבל זה לא מציאותי.

ויותר מכך, המחיר על כך הוא זוועתי, כפי שכולנו יודעים טוב מדי.

איך אנחנו פוגעים בעצמנו לא בכוונה

בזמן שלכל אחד מאיתנו יש סטריאוטיפים, באופן בלתי נמנע כל אחד מאיתנו גם משויך לקבוצה שמתוייגת באופן משפיל: "נשים הן רגשניות ולא יכולות להבין טכנולוגיה," "גברים הם חסרי רגש ולא יכולים להבין בני אדם," "לשמאלנים לא אכפת מהארץ שלהם," "לימניים לא אכפת מהאנשים שלהם." ואלה עוד התיאורים היותר אוהדים.

כל אחד מאיתנו יודע כמה זה מכאיב כששופטים אותך ומתייחסים אליך באופן לא הוגן, על פי סטריאוטיפים דמיוניים על קבוצה אליה אתה אמור להשתייך. כמה זה מתסכל ומשפיל כשאנשים לא רואים את האדם שאתה באמת. אתה מרגיש כאילו אתה לובש את בגדי המלך החדשים, כשנראה שכל אחד רואה ושופט אותך לפי בגדים שבכלל לא קיימים.

כל אשה, למשל, עברה את העונג המפוקפק כשלא התייחסו אליה ברצינות רק בגלל שהיא אשה. כל איש בימינו חווה את ההרגשה שמתייחסים אליו כאל איום, והוא צריך להתאמץ להוכיח שהוא לא כזה.

הבעיה עם סטריאוטיפים

כל אחד מצא עצמו נשפט שלא בצדק בגלל דעות קדומות, כי סטריאוטיפים ודעות קדומות הם לא מציאותיים. הם אף פעם לא מתארים אדם באופן אמיתי.

אם אתה מסתכל על קבוצות סביבך, סבתות, למשל, או בוסים, או צופי תוכניות ריאליטי, איזה מהסטריאוטיפים על הקבוצות האלה מתאר באופן מדויק את האנשים שבקבוצה?

אף אחד.

אם אתה מסתכל על עצמך ועל החברים שלך, מי מכם מתואר באופן מציאותי על ידי סטריאוטיפים?

אף אחד.

ואף על פי כן, קשה לשכנע אנשים שאנחנו לא מה שהם מצפים מאיתנו להיות.

התמונות הדמיוניות שיש לנו על קבוצות יכולות להתנפץ כשיוצא לנו להכיר אדם ולראות שהוא לא מתאים לסטריאוטיפ. עם זאת, הרבה אנשים מגנים על התמונות המומצאות שלהם על ידי הימנעות ממפגשים עם אנשים אמיתיים שעשויים להפריך אותן.

אנחנו לא מתנהגים בצורה כל כך אידיוטית, כמובן, אבל אנשים אחרים בהחלט עושים את זה.

כך בעלי הדעות הקדומות האלה יכולים תמיד להיות צודקים.

או להיות טועים ולהרגיש צודקים, שזה מספק כמעט באותה מידה.

כמעט.

מי פוגע בנו כן בכוונה

למרבה הצער, פיתוח הסטריאוטיפים שלנו לא תמיד קורה לא בכוונה. דעות קדומות ממשיכות להתקיים גם בגלל שיותר מדי אנשים משתמשים בהן, לא בהכרח לטובתם, במרדף שלהם אחרי כוח.

דריכה על אחרים, בתור התחלה, היא דרך פופולארית מאד להשגת הערכה עצמית. היא לא דרך אפקטיבית, בעצם, כי להיות אכזריים לא גורם לנו להיות גאים בעצמנו בסופו של יום. ועדיין, בריונים נוטים להתעלם גם מהרגשות של עצמם, ולעשות מה שעל פני השטח גורם להם להיראות חזקים יותר.

בדומה לבריונים אחרים, פוליטיקאים בכל העולם משתמשים ביצירת איבה כדרך של הפרד ומשול. הם מקצינים סטריאוטיפים כדי ליצור חרדה ועוינות. למרבה הנוחות, שנאה ופחד הם רגשות כל כך אינטנסיביים שהם נוטים להשכיח כל נושא אחר, ולהשיג לפוליטיקאים האלה את הכוח שרצו. 

באופן אפילו יותר נוח עבורם, פחד מעביר את השליטה למוח הפרימיטיבי שלנו, שלא טורח לשקול, כך שפוליטיקאים כאלה זוכים לתמיכה גם כשיש להם חסרונות כבדי משקל ביותר.

רובנו לא מתנהגים בבריונות כלפי אחרים, אבל אנחנו מרגישים בטוחים ובעלי זכויות כשאנחנו עדים לדיכוי של אנשים מופלים. שתיקה מזיקה לנו גם באופן נפשי וגם באופן מעשי, אבל, שוב, זאת דרך הפעולה הקלה ביותר.

אבל שנאה ופחד פוגעים בכולנו, גם בשנואים וגם בשונאים. הרגשות הקשים האלה מכניסים אותנו לגיהינום רגשי.

חמור מכך, שנאה מונעת מאיתנו להתמקד במה שבאמת חשוב לכולנו, כמו להציל את העולם שלנו, או לגדל את ילדינו בשלום.

אז אולי עדיף שנעשה את המאמץ של לראות אנשים כפי שהם באמת.

איך לשחרר את עצמנו

עמוק בפנים, כולנו יודעים שכל הקריטריונים המלאכותיים שמפרידים בינינו לא באמת משנים. כמו שכתבה אנה פראנק,

"כולנו חיים במטרה להיות מאושרים. החיים שלנו כולם שונים, ועדיין הם כולם אותו דבר."

אז כדאי שנזכור שמה שכולנו ביסודו של דבר רוצים זה אושר עבורנו ועבור ילדינו. לכולנו יש את אותה מטרה.

כדאי שנזכור שבמציאות, כולנו דומים. כל אחד מאיתנו שונה, וכולנו אותו דבר, כולנו אנושיים. שום קריטריון שטחי שלכאורה מפריד בינינו לא יכול לשנות את זה.

כדאי שנזכור שהדעות הקדומות שמפרידות בינינו אינן אלא שקרים פוגעניים.

אם נזכור זאת, זה ישחרר אותנו מהסטריאוטיפים המגבילים שיש לנו על אחרים.

מעבר לכך, זה ישחרר אותנו מהסטריאוטיפים המגבילים שיש לנו על עצמנו.

המודעות שלנו לחוסר המציאותיות של הדעות הקדומות שלנו תוכל, בהדרגה, לשחרר את המשפחות שלנו, לשחרר את החברה שלנו, ובסופו של דבר, לשחרר את העולם כולו.

אם נשחרר דעה קדומה אחת בכל פעם.

אם נקבל אדם אחד בכל פעם.

החל מעכשיו.