"כדי להיות חבר מקובל בעדר, אדם צריך, מעל לכל, להיות כבשה." אלברט איינשטיין
אני באה משושלת ארוכה של מתבודדים השקועים בקריאה, או בגלישה באינטרנט, על פי גילם, וצועקים על כל מי שמפריע להם. הצעירים בהם לרוב מאובחנים כנמצאים על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה. המבוגרים אף פעם לא חשבו שיש להם איזשהי סיבה לעבור אבחון.
לכל אחד מהם יש לב רחב, אכפתיות עמוקה לסבל של בני אדם ושל חיות, מודעות פוליטית, ודעות מבוססות וקולניות.
כל אחד מהם מוכן לעשות הקרבות גדולות כדי לעזור לאנשים וליצורים אחרים במצוקה.
עם זאת, הצעירים לעיתים קרובות רואים עצמם כבעלי הפרעה. כנראה כי כך החברה מתייגת אותם בימינו.
באותו זמן, המבוגרים יותר רואים את עצמם כאינדיבידואליסטים. הם גאים במי שהם, והחברה מעריצה אותם כאנשים מועילים במיוחד.
כולם, כמובן, הצעירים והמבוגרים, הם אותו דבר. ההתנהגויות זהות, רק המושגים השתנו למרבה הצער לאורך השנים. בעוד שהאבחונים הנוכחיים חשובים על מנת לענות על צרכי הילדים, אוצר המלים שלהם מתייחס באידיוטיות רק לחסרונות שבמצב.
לצערנו כולנו, הטרמינולוגיה המדכאת הזאת מזיקה לא רק לאנשים שאובחנו. היא מזיקה גם לחברה התמימה כולה.
לכן, טרמינולוגיה מציאותית יותר, ופרספקטיבה מציאותית יותר, יוכלו לחולל פלאים.
עמודי התווך הרעועים של החברה
כל אחד מאיתנו, בכל רגע נתון, נמצא איפשהו על הקשת המבורכת בין חברותיות ואינדיבידואליזם. ביסודו של דבר, הספקטרום האוטיסטי מבטא את הקשת הזאת.
אוטיסטים בדרך כלל לא חברותיים במיוחד, והם נוטים לנוע על הצד האינדיבידואליסטי של הקשת. זה נתפש כיום כחיסרון, מפני שאנחנו רגילים לראות חברותיות כבסיס היחיד לחברה. אבל, למעשה, אינדיבידואליזם הכרחי לחברה לא פחות. ללא שיווי משקל בין שני עמודי התווך האלה, החברה שלנו תקרוס כמו חיית מסיבות שיכורה.
הסיבה לכך שאנחנו יושבים על חבית אבק השריפה הזאת היא הקונפליקט האינהרנטי שקיים בין כל אדם לבין החברה הסובבת. הסדר החברתי חייב לדרוש מכל אדם לוותר על חלק מהחופש שלו, ולשנות חלק מההתנהגויות שלו, כדי להתאים. כפי שרלף וולדו אמרסון מציג זאת באופן מדכא,
"החברה בכל מקום יוצרת קנוניה נגד האנושיות של כל אחד מחבריה."
הנרי דיוויד ת'ורו מסביר זאת באמירה,
"לכל מקום אליו אדם הולך, האנשים ירדפו אותו ויכפו עליו את מוסדותיהם המלוכלכים, ואם הם יוכלו גם ירסנו אותו כך שישתייך לאחוות החברה הנואשת שלהם."
(עם תיאורים כל כך מלאי גועל של החברה, אין ספק שגם מר אמרסון וגם מר ת'ורו היו מאובחנים על הספקטרום האוטיסטי לו חיו כיום.)
כך, כיוון שמושלים ומנהיגים חייבים לרתום את ההמונים למטרותיהם על ידי הגבלת החופש שלהם, לאו דווקא לטובת האנשים, חברה בריאה דורשת גיבורים אמיצים שיעמדו מול הדיכוי.
כאן האינדיבידואליסטים נכנסים לתמונה.
כרגיל, אינדיבידואליסטים מרגישים את הצורך בחופש יותר מאחרים, ולעיתים קרובות נאבקים עבורו, לתועלתם של כל בני האדם. כתוצאה מכך הם בדרך כלל אלה שמגינים על חופש המחשבה שלנו, חופש הביטוי, וחופש הפעולה (משונה ככל שיהיה.)
תומס ג'פרסון, הנשיא האמריקני שעיצב את הצהרת העצמאות והחוקה האמריקניות, ונחשב לאוטיסט, הוא דוגמא מרהיבה בנושא. ג'ון סטיוארט מיל, שתמך במרץ בחופש של האינדיבידואל מול השליטה הממשלתית, והתנגד לקולוניאליזם, לשוביניזם ולעבדות, הוא דוגמא נוספת, והרשימה היא ארוכה.
אינדיבידואליסטים חיוניים לחברה, לכן במקום להשפיל אותם יש להעלות אותם על נס. או לפחות, כיוון שהנס הזה עלול להיות צפוף במידה מסוכנת, יש להעריך אותם.
אבל אינדיבידואליזם נחוץ לא רק לשם הגנה על החופש שלנו. הוא הכרחי גם כדי להגן על היכולת שלנו לפרוח.
כי אינדיבידואליות היא גם אבן הפינה של היצירתיות.
עמוד התווך הבודד של הציביליזציה
כל רעיון, המצאה, שיגעון או יצירת אמנות חדשים מתחילים בחשיבה מחוץ לקופסא הידועה. חזרה על מחשבות קונוונציונאליות, על המחשבות המשומשות, לא יכולה להביא אותנו לשום מקום מרגש. כפי שכתב המשורר ג'יימס ריצ'רדסון,
"דרך: המקום בו שום דבר לא גדל."
לצערנו, כל מדען, יזם, אמן או מנהיג אמיתי צריך לחשוב בשביל עצמו, קשה הדבר ככל שיהיה. אדם צריך להתבונן בבעיות והמגרעות הנוכחיות בחברה, ולחפש גישה חדשה ואמיצה לפתור אותם לפני שיוכל למצוא דרך חדשה.
כפי שכתב בוריס פסטרנק בדר' ז'יוואגו,
"עדריות היא תמיד מפלטם של הבינוניים, בין אם הם נשבעים בקאנט או במרקס. רק אינדיבידואליסטים מחפשים אחר האמת."
לכן, האינדיבידואליסטים הם בדרך כלל אלה שעושים את פריצות הדרך המשמעותיות. ההסבר של אוסקר וויילד הוא,
"אינדיבידואליזם הוא כוח מפריע ומפרק. בכך טמון ערכו העצום. כי מה שהוא מחפש הוא להפריע...לעבדות של המנהגים, לדיקטטורה של ההרגלים, ולהורדה של האדם לדרגת מכונה."
אכן, מלים רדיקליות.
אין פלא, לכן, שרבים מפורצי הדרך היו אינדיבידואליסטים, הנחשבים כיום לאוטיסטים. כמה מהדוגמאות המפורסמות הן של מדענים כמו ניוטון, דרווין, קינסי, איינשטיין וטסלה, אמנים כמו מיכלאנג'לו, הנס כריסטיאן אנדרסן, ג'יימס ג'ויס, מוצארט, לואיס קרול ואנדי וורהול, ומנהיגים המאופיינים בתכונות אוטיסטיות כמו לינקולן, צררצ'יל, מרקל, דה גול, וושינגטון, בן גוריון, תאצ'ר, טרומן, מנדלה, ורבים רבים נוספים.
אינדיבידואליות, מסתבר, היא הדרך הברורה לחדשנות.
לכן, כמקור הן לחדשנות והן לחופש, אינדיבידואליות ראויה ללא פחות מכך שנחגוג אותה.
עמוד התווך הבלתי מנוצח של האנושות
אנחנו יכולים, אם כך, להודות לאינדיבידואליזם ולאינדיבידואליסטים, בין אם הם מאובחנים על הקשת האוטיסטית ובין אם לא, על תרומתם העצומה והמתמשכת לאנושות.
אנחנו יכולים גם ללמוד להוקיר יותר את האינדיבידואליות הנהדרת שלנו עצמנו,
את החופש שלנו,
ואת היצירתיות שלנו.
אנחנו יכולים למצוא דרכים ייחודיות וטובות יותר לקדם את סביבתנו.
לקדם את האנושות.
לקדם את העולם.
להשתמש בפרספקטיבה שלנו, שאין שניה לה,
ולבחון עניין אחד בכל פעם.
החל מעכשיו.
