בתחילת חיי הבוגרים שמחה לא ממש לקחה חלק. לאורך שנים נשאתי את צער העולם בהתנדבות על כתפיי השחות, עד שביקשתי את נפשי למות, והיא סירבה. רק אז הבנתי שחיי תלויים במציאת הדרך אל האושר.
מאז הפכתי כל אבן בדרכי אל הששון ואל השמחה. החלפתי בתים, בני-זוג
ועיסוקים (כגון קריאה בכף היד, הנדסת תוכנה, הוראה במרכז גמילה מסמים, עריכת
מאמרים, פעילות סביבתית, ואימהות, שתוקעת מקלות בגלגלים של כל השאר.)
במסע שלי בעקבות האושר הגעתי לעשרות ארצות (גוררת אתי את
משפחתי המתלוננת). מעולם, לאורך דרכי המפותלת אל האור, לא החמצתי הזדמנות להרחיב
את אופקיי המותשים. נוסף לתעודות שאספתי ולאינסוף הספרים שבלעתי, ניסיתי כל דרך
חיים מבטיחה שנקרתה בדרכי (כולל שאמאניזם, טיפול באמנות, מיניות קשובה, תנועת
ההאטה, מינימליזם, ביירון קייטי, בודהיזם, תקשור, טאואיזם, פסיכולוגיה, בריאות אופטימית,
ועוד כהנה וכהנה).
ולמרבה ההפתעה, זה עובד.
כל פיסת חכמה שאני שולפת מביאה לחיי גילה רינה דיצה וחדווה, לא
בהכרח בסדר הזה. בעודי ממשיכה להתנסות, ולעבור את העליות והירידות המתבקשות, אני
נפטרת בהדרגה מגבולותיי המדאיבים. חיי משפחתי, אין צורך לומר, נעשים צוהלים,
מעולים, ומועילים.
הבלוג הזה כאן כדי לחלוק את התובנות (והכשלונות) שאני מפענחת
במאמצים רבים לאורך מסע החיים העקלקל שלי.
הוא שואף, בעזרתכם, לבחון את הפרות הקדושות שלנו, ואת המזיקות
שבהן למנגל.
הוא מנסה להסתכל בעיניים למכשולים שבפנינו, בין אם הם מחשבותינו,
יחסינו או חפצינו, ולגרום להם להזדחל הצידה במבוכה.
מטרתו של הבלוג הזה היא לשחרר אותנו להתמקד במה שבאמת חשוב –
לעשות את כולנו מאושרים יותר.
אני מאמינה שביחד אנחנו יכולים ללמוד איך לגרום לזה לקרות.
אז אל דאגה.
בואו נהיה שמחים.
